חג פסח הולך ומתקרב ואני רוצה לשתף בזיכרון מחג הפסח של 2003. הנה אנחנו מתכוננים לארח את הסדר, המשפחה הקרובה הוזמנה, חמישה אנשים בלבד. אך במטבח התבשלה ארוחה לעשרה. הטלפון צלצל, על הקו היה הרב ג'רמי מילגרום ששאל האם אני מוכנה לארח שלושה מתנדבים של ISM (תנועת סולידריות בינלאומית) ש"נתקעו" בישראל.
בוודאי, עניתי לו, שהרי אנחנו תמיד שמחים להכניס אורחים. קיווינו שהם יגיעו כמה שיותר מוקדם, כי אנחנו אף פעם לא מוכנים בזמן ושמחים לעזרה בהכנת הסדר. בני הבכור בן חודשיים וחצי ובבית ייצר המולה גדולה. והנה הגיעו שלושה חֶבְרֶה צעירים אמריקאים שליוו את תום הורנדל לסורוקה ולא יכלו לחזור לעזה בגלל הסגר שהושם על הרצועה לקראת הפסח.
מייד נתנו להם מטלות: לגרד חזרת, להחזיק את שי, להכין חרוסת, ותוך כדי הדברים שמענו את הסיפור שלהם. חלק מעלילותיהם הכרנו מקריאה בעיתונים, אבל מעולם לא פגשנו פעילים שכאלו פנים אל פנים. לכן לא ידענו מה עובר על שלושה ילדים בני פחות מעשרים שבילו ברצועת עזה, רק כדי להיות מגינים אנושיים. קל וחומר שלא ידענו מה קרה לאלו שסיימו את תפקידם כאשר חברם הטוב תום הורנדל נפגע בצורה אנושה.
זה היה בהחלט סדר מרתק. יחד עם זאת זה היה מפגש-חג שלא היה קל עבורנו ועבור האורחים הנוספים שהשתתפו. כחודש אח"כ קיבלנו מכתב תודה מרגש מאחד מהם. מכתב שלא היה לי את הכוחות לענות לו. בימים אלו עם התחדשות המשפט של רייצ'ל קורי אני תוהה האם משהו השתנה בשמונה השנים הללו, והאם זה לטובה.
