אין לדעת מהי הצרעת שבה מדברות פרשתנו ופרשת תזריע, הקודמת לה. קשה מאוד לפרש את כל הפרטים הנגעים המופיעים בפרשות אלה – צרעת העור, צרעת השער וצרעת הבית – כמתארים תופעה אחת. בוודאי קשה להלום פרטים אלה, ואפילו חלקם, עם תופעות רפואיות ופיסיקליות המוכרות לנו. עם זאת ברור שלקוראי הטקסט בתקופת המקרא היה נהיר בהחלט במה המדובר. מעידים על כך לא רק הפרטים הטכניים המדוייקים המשמשים בסיס להוראות הרפואיות-ריטואליות שעל הכוהנים להקפיד במילויין, אלא גם סיפורי המקרא הרבים על מצורעים שונים: משה מרים, נעמן שר צבא ארם ועזריה מלך יהודה, ארבעת המצורעים האנונימיים שבהם מדברת הפטרת פרשת מצורע (מלכים ב, פרק ז). בחלק מהמקרים מתוארת המחלה במילה "כשלג", שעניינה הוא שינוי מהותי בעורו של החולה ובאובדן צבעו הטבעי. המצורע נקשר גם ל"זב", היינו למי שעורו מפריש הפרשות זיהומיות מחמת פציעה או מחלה. שניהם נתפסים כטמאים, מורחקים מן המחנה ולא כל שכן מעבודת הקודש הכוהנית. מלך מצורע, שגורלו בוודאי שפר עליו יותר ממצורעים מן המניין, נדון לגלות ל"בית החופשית", היינו ככל הנראה לבידוד מחוץ לארמון. הוא אינו יכול עוד למלוך.
צרעת הגוף, צרעת הבית והמצורע המטוהר
את עיקר פרטי הסימפטומים של סוגי הצרעת מעניקה פרשת תזריע. היא מדייקת בתיאור הבדיקות שהכוהן צריך לערוך כדי להכריע האם הנגע הוא חולף, או שמא זו צרעת שאין לה תקנה. במקרה הראשון תהיה הרחקתו של המצורע מן המחנה בחזקת צעד זמני; במקרה השני תהיה זו הרחקה תמידית. פרשת מצורע ממשיכה דיון זה בשני כיוונים. על צרעות הגוף היא מוסיפה את התופעה התמוהה ביותר המתוארת בפרקים אלה, היינו צרעת הבית. גם כאן מתוארים התסמינים בבהירות רבה, שאין בה כדי להסיר את תמיהת הקוראים בני זמננו. גם כאן על הכוהן להכריע האם פינוי הבית מיושביו יהיה צעד זמני גרידא או שמא דינו של הבית להיהרס עד היסוד. הכיוון השני, והעיקרי, שבו ממשיכה פרשתנו את הדיון הוא שרטוט דרכו של המצורע שהיטהר, חזרה אל החברה שהורחק ממנה ואל מסלול חייו הרגיל שנקטע. זהו תהליך מורכב, הכולל קרבנות, הזיית דם, כבוס בגדים ועוד. הרושם העולה מטקס מורכב זה הוא של התפוגגות הדרגתית של הטומאה עד להיעלמה כליל.
יהא אשר יהא הרקע הרפואי של המחלה המתוארת, אין ספק שהיה בה כדי לעורר אימה. ברור גם, שתודעת הטומאה המלווה אותה הייתה עזה מאוד. זו הסיבה שבשלה זכתה לימים "מחלת הנסן" האימתנית, שהפילה קרבנות רבים כל-כך בימי הביניים והטילה אימה על דורות רבים, להתכנות בעברית בשמה של אותה מחלה מקראית מסתורית – צרעת. הסימפטומים אחרים, אולם משהו בשתי המחלות, ובעיקר בהתייחסות החברתית-תרבותית אליהן נראה דומה. בשני המקרים עיקרה של התייחסות זו הוא הרחקת החולים מתוך המחנה, נידויים והדרתם. בין אם המדובר במחלות מידבקות ובין אם לאו, ברורה המשמעות הפסיכולוגית של הרחקה זו. החולים ייעלמו מנגד עינינו. הזוועה לא תטריד את מנוחתנו. חיינו, אנו הבריאים, יוכלו להמשיך כסדרם, לפחות עד שאנו או בני משפחתנו נמצא עצמנו חלילה חולים ומודרים מן המחנה.
צרעת כסימבול ונידוי
כשאנו פוגשים יחס זה של חברות עתיקות אנו נוטים להניד ראשנו למראה הפרימיטיביות שציינה אותן. אנו מתייחסים בביטול אל גישתן הפסולה ומברכים על שלמזלנו איננו לוקים בה. אלא שליחס זה אין בסיס אמיתי. אכן, במקום הרחקה אל מחוץ למחנה הקמנו בתי חולים. במקום בדיקות של כוהנים הסמכנו רופאים וציידנו אותם בכלים משוכללים ובמיטב חידושי הרפואה. אנו מתמודדים בקלות יחסית עם מחלות וכשלים גופניים שניתן "לנצח", עם תקלות זמניות במהלך החיים הבריאים של יקירינו, שסופן חזרה אל מהלך זה "כוחות מחודשים", ממש כמו חולי הצרעת הקלה, החולפת, שבפרשתנו שסופם לשוב אל המחנה.
אולם אין זה ברור כלל ועיקר שגם את החולים הקשים, חשוכי המרפא, הפסקנו לנדות, להטיל עליהם סטיגמה, להסיר מבטנו מהם. עד לפני שנים מעטות לא היו מדברים בגלוי על הסרטן; הנפטרים ממחלה זו תוארו כמי שהתמודדו עם "מחלה קשה". נראה שמצב זה השתנה במידה רבה בגלל התקדמות הרפואה, המבטיחה סיכויי החלמה לרבים יותר מחולי הסרטן לסוגיו. אולי תרמה גם תפוצתה ההולכת וגדלה של המחלה, המקשה על ההתעלמות, ההסתרה, ההדרה.
גרוע עוד יותר היה, ובמידה רבה עודנו, מצבם של חולי האיידס. תגובת החרדה הראשונה להתפרצות המחלה המאיימת הייתה נידויים של הלוקים בה. הם תוארו כמי שחטאו בנוהגיהם המיניים. נרמז לא-פעם, ולעתים נאמר בפירוש, שהם האשמים במחלתם, שזהו מעין עונש-משמיים על הפריצות. הם הורחקו ממקומות עבודה וממעגלי החברה, הרבה מעבר למה שמידה סבירה של זהירות דרשה. בשנותיה הראשונות של התפרצות המחלה סבלו חולי האיידס אפילו בבתי החולים מהרחקת-יתר, עד כדי התעלמות מצורכיהם. אכן, המחלה איימה – ומאיימת – וההידבקות בה כרוכה בסוגי מגע עם נוזלי הגוף; התגובה חרגה הרבה מעבר לכך. היא ביטאה המשך למגמה העתיקה להרחיק את החולים אל מחוץ למחנה, להניח להם למות הרחק מעינינו, להמשיך בחיינו כאילו עד אתמול לא היו החולים-דהיום חלק מחיינו וממרקם חברתנו.
אלא שנזקה של נטייה זו אינו מוגבל לחולי האיידס והסרטן בלבד. הרבה מאוד מן הנוטים למות חווים את הקושי הנורא של רבים לעמוד נוכח מחלה שאינה בת-ריפוי. אנו נמשיך בחיינו והחולים חשוכי-המרפא ישכבו להם במחלקות בית החולים הרחק מעינינו ומחיינו, עד שיגיע היום ונתאסף סביב מיטתם בעת הלוויה. לרבים כל כך קשה לראות בנוטים למות אנשים חיים כמותנו, לראות בימיהם האחרונים פרק חיים בעל משמעות שאנו נקראים להיות חלק ממנו ולהשתתף בו. המוות המתקרב מאיים לנפץ את אשלייתנו כאילו יומנו שלנו לא יגיע, כאילו אנו ה"בריאים" איננו חלק מאותו מחזור של בריאות וחולי, חיים ומוות. מעטים הם הזוכים להגיע אל רגעי חייהם האחרונים בביתם, מוקפים בבני משפחתם, כדרך שהמקרא מתאר, למשל, את רגעיו האחרונים של יעקב.
תודעת מצווה
חולי זה (של מחלות סופניות) מציין את דרכן של תרבויות מודרניות רבות. ההתמודדות עמו מחייבת חינוך-עצמי מחודש, פיתוח מחדש של תודעת מִצווה שתעמיק בנו את היכולת ואת הנכונות לראות בחולים חשוכי המרפא ובנוטים למות חלק ממרקם החברה, חלק ממרקם החיים. ההכרה בחולי זה היא המביאה לכינונו – גם בעולם היהודי – של הליווי הרוחני כמקצוע וכשליחות שעל אדם להכשיר עצמו למילויה. ארגונים אחדים ומוסדות שונים נגשו בשנים האחרונות למלאכה זו, ברמות שונות של רצינות ואחריות. גברה הנכונות של מוסדות רפואיים לראות בליווי הרוחני תרומה חיובית למרקם פעילותם. ואולם החברה הישראלית לא העניקה עדיין את ההכרה המוסדית והתקציבית לתופעה ברוכה זו. היא עדיין לא ההינה להישיר מבטה אל החיים על סף מותם ואל רווחת רוחם.
יתרה מזאת, הדרת המחלה, אפסונה בבתי החולים והוצאתה מטווח הראייה הציבורי, היא גם המאפשרת למדינת ישראל להתעלם כמעט כליל ממצוקת מערכת הבריאות. ישראל מצויה בעשורים האחרונים בתהליך מואץ של הפרטה עצמית לדעת. היא מאמצת, הלכה למעשה, אידיאולוגיה המכחישה כמעט כל חובה של החברה אלחבריה, ובמיוחד אל הנזקקים והחלשים שבהם. את מצוקות העשירים יענו הכסף והשירות שיוכלו לרכוש בו; אל מצוקות האחרים יש להתייחס במידה מינימאלית ובתקציב זעום ככל האפשר. וממש כשם שהזקנים אינם אמורים לחיות חיי כבוד, אלא אם כן ידם הפרטית משגת זאת, כך גם החולים. בעלי הממון ייזכו לשירות ראוי בזכות התשלום ששילמו לביטוח הפרטי או בזכות התשלום שישלמו למטפלים בהם. יתר החולים, גם אם אינם חשוכי מרפא, יורחקו מנגד עינינו אל מחלקות שמסדרונותיהן עמוסים להתפקע, יטופלו בידי רופאים הנופלים מרגליהם מרוב עייפות ואינם זוכים לשכר הולם, יסתפקו במעט – ההולך ופוחת – שהמערכת הציבורית יכולה להעניק להם. רוב בני החברה ממילא אינם צריכים להיחשף למציאות זו. הם, הבריאים, יכולים להמשיך ולחיות תוך התעלמות מהחולים, משל לא ידעו שבמוקדם או במאוחר יהיו גם הם או יקיריהם במצב זה.
*
פרשת מצורע משרטטת את הדרך להיטהרות ולשיבת המצורעים אל המחנה. היא מתארת, בין היתר, את קרבן האשם שעל המיטהר להביא. נראה, שהיום אנו זקוקים נואשות לתהליך מקביל, הפוך בכיוונו. עלינו להשיב את החברה אל החולים, לכפר על החולי התרבותי-חברתי שפשה ב"בריאים", להכיר באשם שדבק בנו. רק אם נדע לעשות זאת, בדרכנו שלנו, יוכל המחנה האנושי שלנו להיות טהור, יוכל "מחנה ישראל" ששבנו להקימו בדורות האחרונים להיות באמת ובתמים בית-חיינו, לפני אלוהים ועם אחיותינו ואחינו בני האדם.
הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא מרצה למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג'. במשך מספר שנים היה שותף בכיר לעיצוב הוראת הליווי הרוחני במוסד זה.
