מחלת העור הכעורה ממנה סבלו המצורעים דרשה הסבר ותירוץ. ומסבירים חכמנו: "אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע". הצרעת היא עונש המוטל על מי שאינו שומר על לשונו בין חומות השיח הלגיטימי, כאילו הפה מחטיא את הבשר.
מישל פוקו חוקר את תולדות השיגעון טוען שאת הפונקציה שמילאו המצורעים שנעלמו מן העולם ממלאים, מתחילת העת החדשה, המשוגעים, משובשי הדעת, בעלי האישיות הגבולית. החברה הנורמטיבית נזקקה לכלוא את אותם חריגים מתוך צורך פנימי להגדיר את עצמה, לסמן את גבול הלגיטימי, המקובל בחברה, שחצייתו הופכת את האדם לדחוי- למי שלא יעבור את ועדת הקבלה ליישוב מהוגן. שער העיר, אליו נדחקו המצורעים, הוא מקום לימינאלי-גבולי שממנו אפשר לראות אל מעבר לד' אמות המוכר והצפוי. האחֶר, "המשוגע" היושב בשער העיר, שאינו תחום מאחורי חומות של מוסכמות ודפוסי חשיבה, שאינו כולא את לשונו, את מחשבתו, ממקום שבתו, יכול להבחין בדברים שבני-האדם הנורמטיביים אינם מסוגלים לראות ולחוש. ה"משוגע"-האחֶר ממלא את תפקיד הצופה בחברה.
במסגרת סיפורי הנביא אלישע (מלכים ב' ז') מסופר על ארבעה מצורעים היושבים בשער העיר שומרון הנצורה, המורעבת, החרדה ממתקפה קרובה של מלך ארם. "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ". הגיעו המצורעים אל מחנה ארם, לאחר שלא נותר להם כבר מה להפסיד, וגילו לתדהמתם כי המחנה נטוש. מיהרו המצורעים חזרה אל העיר ובישרו למלך על תום המצור. אלמלא בשורת המצורעים היו תושבי העיר שומרון מתים ברעב, אף שהאויב כבר עזב.
ללמדך, ישועת בנות ובני העיר לא באה מן הציבור ההומוגני הכלוא בין חומות של מוסכמות, אלא דווקא מאלה הדחויים שקיומם על הגבול מאפשר להם לראות למרחוק; המגוון, ולא החד-גוני, הוא שמאפשר את השרידות (ומי שלא מאמין שישאל את דרווין). והנה עבר לו בכנסת חוק "ועדות הקבלה" שנועד להבטיח את היכולת של הקהילה להרחיק מעצמה את השונים- "המצורעים" ו"המשוגעים" – העלולים לפגוע בהומוגניות של הקהילה; לערער את המרקם החברתי תרבותי של היישוב. חברה מסוגרת שמבקשת להרחיק מעליה את "המצורעים" למיניהם, ששואפת לסלק את כל מי שאינו תחום בגבולות הקונבנציה המוכרת, היא חברה מפוחדת שעתידה להתנוון ולגווע.
המצורע בתורה יכול "להבריא" ולשוב לחיק החברה (מצבו טוב משל מי שנדחה ע"י ועדות הקבלה), אך המחיר שעליו לשלם הוא גבוה. נחמה ליבוביץ מביאה מדברי הרש"ר הירש שמבאר את טקס השיבה אל המחנה- טקס שכולל שחיטת ציפור: "האופי הבלתי סוציאלי המסומל על ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים! זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב."ומוסיפה ליבוביץ: "כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו."
זהו עניין של נקודת מבט סובייקטיבית- האם ישיבת המצורע בשער העיר היא הבהמית או שמא נהפוך הוא? לפי פרשנותו של הרש"ר הירש, כדי לשוב ל"חברה התקנית" נדרש האדם להמית את ציפור הדרור שבנפשו (או לפחות לכלאה) בכדי שיוכל להתאים את עצמו "למרקם החברתי-תרבותי של היישוב". האם זו שאיפתנו- להרוג את המיוחד המשוחרר שבנפשנו?! האם זו דרך ההגשמה הראויה "להיות עם חופשי בארצנו"?! לפעמים אני תוהה: בין אינספור מתכונים וניקיונות רדיקאלים, שחודרים עד לעומק ארגזי התריס, האם אנו זוכרים שתכלית חג הפסח הינה לשחרר את ציפור הדרור הכלואה בתוכנו?
קל לשפוט את "המצורעים" מנקודת המבט של הבריאים, הנורמטיביים בעלי ההגמוניה. במשך אלפי שנים, אנו היהודים היינו "המצורעים האולטימטיבים"; אותנו נידו ואותנו סילקו מהחברה. האם הגיע תורינו לעשות את מה שהיה שנוא עלינו, כלומר להגדיר את "המצורעים" שלנו ולהדירם מהחברה?
הציווי של הלל הזקן, מחייב אותי להיכנס בנעליו של "המצורע" ולשאול- איך זה להרגיש מצורע?
איך הייתי מרגיש לו אני הייתי ערבי, או בן/בת למיעוט אחר בחברה הישראלית (ויש סוגים רבים), חש מול סירוב לאפשר לי להתיישב בתוך ישוב מטופח בגליל, שוכן על הר? האם היה קם כהן שמוכן לטהרני? ובאיזה מחיר?
ולבעלי ההגמוניה: האם מובטח כי לעולם תשבו בצדו האחד של השולחן, זה המקבל או דוחה? האם לא נכון לחשוב שייתכן שתשבו גם בצד השני?!
