הזכות לדיור אינה מעוגנת בחקיקה בישראל, וכתוצאה מכך, אלפי משפחות בישראל ידם אינה משגת לקורת גג.
הדיור הציבורי מהווה רשת ביטחון אחרונה עבור אזרחים אשר אינם יכולים לרכוש פתרונות דיור סבירים, ושגם קיומו של דיור בר השגה, אם ייבנה, לא יפתור את מצוקתם. אולם, מדיניות הממשלות של העשורים האחרונים הייתה כזו של ייבוש הדיור הציבורי, עד שזה אינו עונה על צרכי האוכלוסייה הנזקקת לו. מבחינה משווה של מדיניות ממשלתית בנושא דיור ניתן לראות כי במדינות שבהן קיימת מעורבות עמוקה יחסית בשוק הדיור, מחירי הדירות יציבים, עד כדי כך שבמהלך השנים קטן הצורך בתקציבי דיור ממשלתיים.
ממשלות ישראל בעשור האחרון נכשלו בפיתרון מצוקת הדיור של אזרחיה.
בשלושת העשורים האחרונים חלה ירידה דרמטית במעורבות הממשלה בשוק הדיור, דבר אשר גרם לתנודתיות רבה בהיצע ובמחירי הדיור בישראל. מאז שנת 2000 חלה עלייה של 40% במחירי הדיור, מבלי שהייתה עלייה דומה בהכנסות של המשתכרים שכר נמוך. עקב כך, גדל הצורך בדיור ציבורי, ללא מתן פתרונות הולמים על ידי המדינה.
הזכות לדיור ציבורי בישראל הפכה, למעשה, ריקה מתוכן; מאז 1980 אין בנייה של דירות ציבוריות חדשות, צומצם הסיוע בשכר הדירה ובסבסוד המשכנתאות, ופרויקט שיקום שכונות קוצץ בצורה משמעותית. רשימת ההמתנה לדיור ציבורי מגיעה כיום למעל 50,000 עולים ועוד כ – 10,000 וותיקים. בערים המרכזיות זמן ההמתנה מגיעה ליותר מ-6 שנים. הקפאת חוק הדיור הציבורי, שנה אחר שנה, לצד המשך מכירת הדירות והעברת הכספים לקופת המדינה, גרמה להצטמצמות הדיור הציבורי, ולפגיעה באלפי משפחות זכאיות שנותרו ללא מענה, ואף מנעה הכנסות של כשלושה מיליארד ₪, שעל פי החוק, היו אמורות לשמש להרחבת ושיפור מאגר הדיור הציבורי בישראל.
ממשלת ישראל מחויבת, מוסרית וחברתית, לחזור ולהשקיע בדיור הציבורי; הן בהגדלת וחידוש המלאי, והן על ידי שיפור ותחזוקת המלאי הקיים.
1) הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי נקבעים על פי היצע הדירות, ולא בהתאם לצורך האמיתי של האזרחים. עיצוב הקריטריונים נעשה ידי פקידי משרד השיכון,ברמה של נהלים פנימיים, לא שקופים ולא מונגשים, ללא פיקוח של המחוקק, ולעיתים בצורה שרירותית.
יש לקבוע בחוק קריטריונים ברורים לזכאות לדיור ציבורי, וכל שינוי בהם צריך להיות כזה אשר קיבל את הסכמת וועדת הכלכלה של הכנסת.
2) נכון להיום, היחסים שבין חברות הדיור לדיירים הינם, פעמים רבות, שרירותיים. הנהלים של זמן הטיפול, זכויות הדיירים, ותיעוד אינם שקופים ואינם ברורים. בנוסף, קיימת חוסר וודאות של דיירים לגבי מצב חשבונם.
יש לקבוע נהלים ברורים לגבי אחריות החברות כלפי הדיירים, לדאוג להעברת מידע אחת לחצי שנה על מצב חשבונם, וכן לצאת במבצע נוסף להסדרת חובות לטובת אותם דיירים אשר צברו חובות רבים בשנים האחרונות.
3) משפחות אשר נמצאו זכאיות לדיור ציבורי, למרות הקריטריונים הנוקשים לקבלת דיור, נמצאות במצב סוציו אקונומי קשה. כאשר משפחה אינה עומדת בתשלומיה לחברה המשכנת, הנוהל דורש את הוצאתם מהבית, וזאת בהחלטה מנהלית, ללא כל התייעצות עם גורמי רווחה. תהליך זה, אשר אינו כולל בחינה של השפעת הפינוי על ילדי המשפחות, מוביל לפגיעה קשה בחיי הילדים ולנזקים חברתיים משמעותיים.
יש להתנות פינוי של דיירים על ידי חברות הדיור באישור גורמי הרווחה העירוניים. מחלקת הרווחה תבחן את השפעת הפינוי על התא המשפחתי בכלל, ועל חיי הילדים בפרט, ותמסור את המלצתה לחברת הדיור.
4) חוסר השקעה בדיור הציבורי וניהול כושל של חברות הדיור הציבורי הביא להזנחה פושעת של הדיור הציבורי בישראל. בנוסף, סל התיקונים הקיים כיום אינו רחב דיו. הסכום המוקצה לשיפוץ ושיפור דירות עומד כיום על כ- 400 ₪ לדירה, סכום אשר אינו מספיק אף לטיפולי חירום, ובוודאי שלא לשיפור משמעותי של מצב הדירות.
יש לעדכן את סל התיקונים על מנת שישקף את הצרכים האמיתיים של הדיירים, וכן להגדיל את תקציבי החברות לצורך שיפור ושיפוץ דירות.
5) היחסים בין המדינה לבין חברות הדיור הציבורי נקבעו על ידי הסכמים, אשר מכילים בתוכם ניגוד אינטרסים מובנה, בין תפקיד החברות כנותנות שירות לאוכלוסיה הנדרשת לדיור ציבורי, ובין תפקידן כחברות פרטיות אשר צריכות להוכיח את יעילותן הכלכלית.
יש לבחון מחדש את ההסכמים בין המדינה לחברות הדיור הציבורי, ולפעול לצמצם את ניגוד האינטרסים המובנה בהם.
6) למרות החוסר המשווע בדיור ציבורי, והמצוקה ההולכת וגוברת של אזרחים בתחום הדיור, מעולם לא מונתה ועדת חקירה שעסקה בנושא, לא הוצעה רפורמה כוללת, ובמשך עשורים לא נערכה בחינה פרלמנטארית של מדיניות משרד השיכון והבינוי.
יש להקים מערכת מסודרת, בעלת סמכויות חוקתיות ברורות, אשר תרכז את המידע על הדיור הציבורי בישראל, תקדם, תעקוב ותפקח על ביצוע המדיניות בתחום.
