דבר תורה לפרשת השבע "תזריע-מצורע"
גם בימים לא פשוטים אלה, דומה שהכל יסכימו, שבתחום אחד, לא רק שהצלחתהּ של הציונות אינה מוטלת בספק, אלא שהשגיה עלו על כל הציפיות. כוונתי כמובן היא לתחיית השפה העברית כלשון דיבור וכשפת חיים. בני תרבויות אחרות ניסו, בעקבות מחיי העברית, לחדש את לשונותיהן העתיקות והעלו חרס בידם. על כן, רבים מתייחסים לתחיית העברית כאל תופעה נִסית.
הפרשות שאותן אנו קוראים היום, מאפשרות לנו להציץ על אחד ממנגנוני חידוש העברית המרכזיים – שילוב מחודש של משקלים ושורשים הקיימים בשפה, לצורך הבעת משמעות חדשה. הבה נבחן כמה דוגמאות לכך:
בדיון על הנגעים והדרך לטיהורם, נמנים בפרשת תזריע שמות של מחלות, נגעים ומצבים גופניים: בַּהֶרֶת (יג, 4), צָרֶבֶת (יג, 23), סַפַּחַת (יג, 2), צָרַעַת (יג, 3), קָרַחַת (יג, 42), גַּבַּחַת (שם). משקלן של תיבות אלה זההםַםֶםֶת, בחלק מהמקרים חל במילים שינוי קל בגלל עיצור גרוני.
העברית המדוברת שהתעוררה לחיים בשלהי המאה הי"ט, זקקה מילים חדשות שיתארו מחלות חדשות. הרב אהרן מאיר מזי"א, רופא עיניים ופרדסן ועמד בראש ועד הלשון (שֶלימים הפך לאקדמיה ללשון העברית) משנת 1926 ועד מותו בשנת 1930, חיבר ספר מונחים לרפואה ולמדעי הטבע.
כדי לקרוא שם למחלות שאינן מוזכרות במקורות העברית הקלאסיים, השתמשו מזי"א ומחדשים אחרים אחריו, במשקל המחלות המקראי םַםֶםֶת, שדוגמות רבות לו מצויות בפרשותינו, תוך שהוא מצרף לו שורשים חדשים. וכך המחלה שגורמת לאדמומיות העור נקראת מעתה אַדֶּמֶת (Rubella), המחלה שגורמת לגוֹן צהבהב בעיניים (ומיד נגיע לצבעים המתחדשים בעברית) נקראה צַהֶבֶת (Hepatitis), מצב רפואי הגורם להצטברות לא תקינה של נוזלים בגוף כונה מעתה בַּצֶקֶת (Edema). המחלה הנגיפית שתוקפת כלבים משוטטים, נקראה מעתה כַּלֶּבֶת (Rabies). כשמשתעלים יש לבדוק אם לא לקינו בשַעֶלֶת (Pertussis), אם יש חום ונזלת, יש לבדוק אם אין לנו שַפַּעַת (Influenza) ואילו התסמונת שעשוים ללקות בה המגביהים טוס בשל שינויי השעות היא יַעֶפֶת (Jet leg), אין צורך לומר, שזו אחת מהמילים החדשות יחסית שחידשה האקדמיה ללשון.
לעתים לקח למילה זמן להתאזרח ולהתרווח בשפה והיו לא מעט מילים שכלל לא נקלטו. לדוגמה, אליעזר בן יהודה, גדול מחדשי העברית, כינה את המחלה הקשה ,Tuberculosis שבה לקה אף הוא, בשם "גניחת הדם", אלא שבעברית נקלט בסופו של דבר השם – שַחֶפֶת, שבא במשקל המחלות הרגיל ושמקורו מקראי.
עדות לחיותה של העברית היא החידוש של מחלות חברתיות לפי המשקל הקדום, למשל: סַחֶבֶת; ה"מחלה" שלוקים בה לפעמים קצינים צעירים סַגֶּמֶ"ת; רבים מנואמינו חולים באופן כרוני בדַבֶּרֶת (שלא נאמר: בַּרְבֶּרֶת).
עד כאן על מחלות. שנהיה בריאים!
ועתה למשקל אחר ששכיח בפרשותינו ושזכה לחיים חדשים בתקופת תחיית העברית, משקל הצבעים.המקרא מונה שמות רבים לגוני אדום (ארגוָן, ארגמן, שני, פואה ועוד), אבל בולט בו חסרונם של צבעים רבים. למשל, צבע השמים והים. חיסרון זה הביא את אחד מהבלשנים האירופאיים בן המאה הי"ט לתהות האם בני העמים השֵמיִּם הקדומים כלל לא ראו את ה"צבעים הזוהרים".
לתיקונו של חסר זה קם הסופר, המחנך וההיסטוריון הרב זאב יעבץ (1847 – 1924), שהיה חבר בוועד הלשון והשתמש במשקל הרווח לצבעים במקרא םָםֹם, המרבים להופיע בפרשותינו בתיאור של צבעי נגעים ומחלות: צָהֹב (יג, 30) ושָחֹר (יג, 31) ובמקומות אחרים במקרא גם אָדֹם (בראשית כה, 30) ויָרֹק (איוב לט, 8). יעבץ הוסיף באמצעות משקל זה שמות לשני צבעים, שלאחר שנים רבות, יסמנו את מִנעד השיח הפוליטי בישראל: כָּתֹם וכָחֹל.
אחיינו של הרב יעבץ, דוד ילין (1864 – 1941), שאף הוא היה ממחדשי הלשון, כתב על כך:
בשיחי את דודי הרה"ג החוקר הנפלא הרב זאב יעבץ נ"י אמר לי כי אומר הוא למלא את מחסור שפתנו בדבר שמות שני הצבעים צבע התכלת וצבע חלמון ביצה, כי לפי דעתו כחול הוא הצבע הראשון לפי שמצאנו במדרש רבה אומר על הספיר כי הוא "שחור הדומה לכחול",[1] והנה הספיר הוא תכלת עמוקה ואין צבע הקרוב לשחור כי את הצבע הזה וכֶתֶם שמצאנו במקרא[2] נראה לו כי השתמשו בו על צבע הזהב ולא על עצם הזהב… והנה מצאתי סמך לדבריו בשפה הערבית, כי בה יאמר כֻּחְל לשמים הטהורים מכל ענן אשר אז רק צבע תכלת להם, וכתם בהתפעל פירושו בערבית: היה מראה כעין החלמון ומעתה נוכל לאמר כחול כתום על משקל אדום ירוק.[3]
באותו אופן חודש צבע הסיגלית (בארמית: סיגלא) וכונה מעתה בשם סָגֹל, צבע האֵפֶר בשם אָפֹר, וצבע הוֶרד בשם וָרֹד.
חמדה, אשתו של אליעזר בן יהודה, שהייתה גם מבקרת אופנה (מילה עברית שהיא בעצמה חידשה), כתבה ברשימה על אירוע חברתי שהתקיים בשנת 1900: "הנשים בבגדי צבעונין, לבן, ורֹד ותכלת, בפרחים על חזותיהן",[4] ובכך סייעה להתאזרחותו של שם הצבע החביב כל כך על בנות ציון הצעירות דהאידנא.
בפרשת תזריע אנו מוצאים עוד משקל של צבעים: יְרַקְרַק[5] ואֲדַמְדָּם. מחדשי העברית התלבטו האם מדובר במשקל שמציין הדגשה, כלומר, גוון חזק יותר מהרגיל או דווקא גוון עדין יותר, והכריעו שמדובר באפשרות השניה. כך יצרו את השמות: צְהַבְהַב, וְרַדְרַד וכו' אבל גם מילים מקטינות אחרות, כמו כְּלַבְלַב.
"צא מן התֵּבה" אומר הקב"ה לנח (בראשית ח, 16). עתים יש לצאת מן התיבה, מן המילה כדי למצוא פיתרון יצירתי. ראינו כאן כיצד מילים מקראיות שימשו מקור השראה ליצירת שמות מחלות ושמות צבעים, שלא היו קיימים בעברית הקלאסית, ואשר להן הייתה העברית החדשה זקוקה.
חז"ל הבינו את המילה "מצורע", שמה של פרשת השבוע הבא, כמכילה את המלים "מוציא [שם] רע" ומכאן הסיקו שהצרעת היא מחלה הנגרמת מנגעים חברתיים כלשון הרע.[6] כאן הדגמנו הוצאת שמות חדשים וטובים, שמות שמדגימים בריאות ושופי של חברה.
אחד מהעקרונות המנחים של מחדשי הלשון הקלאסיים היה, אם נחזור ללשונו של הראי"ה קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש", עדיף חידוש שהוא בבחינת יציקת צוף חדש לקנקנים ישנים. דהיינו צירופים חדשים, שמעניקים משמעויות חדשות למשקלים קיימים ושורשים הקיימים כבר בעברית, כפי שראינו בדוגמות לעיל של חידושי שמות מחלות, מאשר יצירה של יש מאין.
החיבור למסורת הלשון הקדומה עשוי להוות דגם לרציפות תרבותית של מסורת מתחדשת. מי ייתן ונדע להוציא שמות טובים מלשוננו העתיקה והחיה. מי ייתן וימתקו השמות שבפינו ובלבבנו וינחו אותנו ואת מנהיגנו לבחור בַּטוב ולעשות טוב.
[1] במדבר רבה ב, ז.
[2] לדוגמה: איכה ד, 1.
[3] דוד ילין, 'הצבי', יא בסיון תרמ"ז, מובא אצל ראובן סיון, "מחיי המילים", לשוננו לעם, יח (תשכ"ז), עמ' 3.
[4] "השקפה", יב אייר, תר"ס. מובא אצל ראובן סיון, "מחיי המילים", לשוננו לעם, כג (תשל"ג), עמ' 209.
[5] מעניין לציין שהצבע "ירקרק" שימש כנראה לציון צבע זהוב דווקא (ראו: תהלים סח, 14), ועל כן כשהמדרש גורס: "אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה" (ילק"ש אסתר, תתרנ"ג), אין כוונתו שהוריקו פניה מכעס או מקנאה, אלא שהייתה, בלשון העמים, בלונדית.
[6] ראו לדוגמה: ויקרא רבה טז, ב – ו.
