הסופרות היהודיות הראשונות :פורצות וסוללות דרך ›

מאמר לציון יום האישה ה- 100 האישה והיצירה היהודית

ההיסטוריה האנושית אינה משופעת בשמות של נשים יוצרות. דבר זה תואם את מעמדן של הנשים במהלך הדורות. החל מן העת העתיקה ועד לעת החדשה, קיימת הלימה בין מעמדן הנחות של הנשים לבין הדרתן ממוקדי הכוח והיצירה האנושית. כמו כן,  לא ניתן לנתק את העדר שמותיהן של נשים יהודיות ביצירה הספרותית מזו של נשים בעולם הלא יהודי, שכן כבר משחר ההיסטוריה, קיימת השפעת גומלין בין החברה המסורתית היהודית, לבין החברות הלא יהודיות[1]. בחברה המסורתית העתיקה ובימי הביניים, מעמד הנשים היה נחות מזה של הגברים. הן היו "אזרחיות" סוג' ב'. השליטה הייתה בידי הגברים בכל תחומי החיים, החל מממשל, כלכלה, חינוך, דת ופולחן, וכלה בתחום היצירה הספרותית. יחד עם זאת, ניתן לומר כי מקומן של נשים יהודיות במהלך הדורות, היה לעין ערוך גבוה יותר מזה של נשים בחברות לא יהודיות, שכן תפיסת העולם היהודית, כפי שזו באה לידי ביטוי כבר במקרא מייחס חשיבות זהה לאישה ולגבר. לא כן הדבר בנצרות ובאיסלאם.[2]

כאשר אנו באים לבחון את האישה היהודייה והיצירה הספרותית בתקופת המעבר מן העולם הישן אל העולם החדש, נחשפת בפנינו קשת רחבה של יוצרות יהודיות אשר למרות מעמדן הנחות ביחס לחברה הגברית, הצליחו להוציא אל האור יצירות מרתקות, המאירות את עולמן, רגשותיהן והתמודדותן עם החברה הסובבת אותן. הן עשו זאת למרות הקשיים שהיו מנת חלקן. על מנת להבין מדוע נשים יצרו פחות מגברים, יש לקחת בחשבון מספר נתוני פתיחה הנחוצים לכל יוצר/ת כגון: הצורך בפרנסה, במצב נפשי כזה המאפשר להם/ן להתפנות למלאכת היצירה, הצורך בפרטיות, קרי, במרחב פיסי כלשהו (Personal Space) כדי ליצור.  וירג'יניה וולף, אף הקדישה ספר העונה לשם: "חדר משלך", המדגיש את העובדה שללא מקום פיסי אישי, אי אפשר ליצור. מכאן גם ניתן להסיק כי נשים אשר יצרו, היו ממעמד חברתי גבוה, שגרו בבתים מרווחים, נשים שלא היו צריכות להתמודד עם אתגרי הפרנסה והמרחב האישי ואולי היו אלו נשים שלא יכלו למלא את התפקיד המסורתי שלהן בחברה – לידת ילדים וגידולם.

אתמקד בארבע יוצרות יהודיות: רבקה בת מאיר טיקטינר, גליקל האמל, רחל מורפורגו, וגרייס אגוילר. דרכן, אנסה לעמוד על עולמן של הנשים, כיצד הן הצטיירו על רקע התקופה בה חיו, ומה ניתן ללמוד מחייהן ומיצירתן על חינוכה ומעמדה של האישה היהודייה בזמנן.

רבקה בת מאיר טיקטינר – פולין, מאה 16

רבקה בת מאיר טיקטינר היא כנראה מן העיירה היהודית טיקוצ'ין (Tvkocin), בצפון מזרח פולין. היא נחשבת ליוצרת היהודייה הראשונה, היחידה והחשובה ביותר בפולין של המאות ה- 16 – 17. ידועות לנו שתי יצירות ספרותיות פרי קולמוסה: "מינקת רבקה" שהוא ספר מוסר לנשים ו- "השיר לשמחת תורה". כתיבת הספר הייתה כפי הנראה בין השנים 1581 – 1609 והוא נדפס פעמיים אחרי מותה. המוציא לאור של סיפרה תיאר אותה כ"האישה החשובה הרבנית הדרשנית".[3]

אין לנו פרטים לגבי חייה, ושאלות אין ספור יישארו בגדר של סימן שאלה, כמו למשל: מי היה בעלה? האם היו לה ילדים? ואם כן, כמה? כיצד נראתה? האם הייתה גדולת מימדים או קטנה ושברירית? מתוך יצירתה הנזכרת לעיל, ניתן לשרטט את דיוקן אישיותה המרתקת ולהסיק מספר מסקנות. מתוך השער החמישי של ספרה "מינקת רבקה", ניתן ללמוד על כך שהיה לה ניסיון רב בחינוך, אותו היא רצתה לחלוק עם נשים אחרות. שער זה, מוקדש לייעוץ חינוכי לאמהות יהודיות. המלצותיה הנחרצות באשר ללימוד לשון הקודש בגיל הרך, או כיצד להשגיח על הילד ולא לסמוך על הרבי, והדגש שהיא שמה על חינוך הילד לקראת התמסרותו

ללימוד תורה, תוך כדי תהליך הדרגתי והתאמת ההוראה לגיל הילד, מעידות הן על תובנה ייחודית שהייתה לה בתחום החינוך, והן על האפשרות שהיו לה ילדים וכי כתיבתה בנושא החינוך הסתמך על ניסיונה האישי.[4]

מתוך ההקדמה לספרה, ניתן להסיק כי הייתה אישה משכילה, בקיאה בספרות הרבנית ובלשון הקודש, שכן היא מסתמכת ומזכירה ספרים כגון: 'ספר מידות' שנכתב בשפה האידית, 'אורחות צדיקים', 'ראשית חכמה' ואת 'ספר החסידים'. כמו כן, היא מסתמכת על המקרא – ומצטטת ממנו בלשון המקור –  על הגמרא, המדרש, הילקוט ועל רש"י.[5]

לאור האמור לעיל, עולה שאלה מרכזית לגבי אופן חינוכה והמקום בו רכשה את השכלתה. כמו כן, ניתן להעלות שאלות נוספות כגון: האם העובדה שאנו יודעים על רבקה בת מאיר טיקטינר, מלמדת אותנו על כך שהיו יוצרות נוספות כמותה, אך יצירותיהן לא הובאו לידיעת הציבור, כיוון שנעלמו או לא הוצאו לאור? האם ניתן להשליך מן הסיפור הפרטי של רבקה על כלל הנשים? אנו יודעים  כי  לימדו את הבנות לקרוא – לפחות ביידיש וכי בנות חבשו את ספסל החדר יחד עם הבנים (לעומת בנות בתרבות הנוצרית והמוסלמית, שם בנות הודרו מלימודים). חוה טורניאנסקי (1994), טוענת כי חינוך הבנות היה דבר מקובל במזרח אירופה.[6] עדות לכך ניתן למצוא בדברי רבי יונה לנדסופר מפראג שנפטר ב- 1710 "…וכשאתם משיאים נשים לבניכם הזהרו לפחות שיהיו נשיהם יודעין היטב לקרות בספרים הנדפסים בלשון אשכנז". עדויות נוספות ניתן למצוא הן ב- 'ספר חסידים': "…חייב אדם ללמד לבנותיו המצות כגון פסקי הלכות…"[7],  והן בדבריו  של  תלמידו  של  פטרוס  אבלרד (Petrus Abelardus): "…היהודי גם העני שבעניים, אם יש לו עשרה בנים, ישלח אותם ללמוד לא לשם קבלת שכר, כפי שעושים הנוצרים, אלא בשביל הבנת תורת ה', ולא רק את הבנים אלא אף את הבנות.[8]

גליקל האמל – אשכנז[9], המאה 17

גליקל נולדה בעיר האמבורג בשנת 1645 למשפחה אמידה. בגיל 14 נישאה לחיים מהאמלן (מוצאו היה כנראה מהעיר האמלין ומכאן שם משפחתו) וחייתה במחיצתו  כשלושים שנה. בגיל 44 התאלמנה ונשארה עם שניים עשר ילדים. יצירתה – הזכרונות– מייצגת סוגה ספרותית שהייתה נפוצה באותה התקופה. המניע המרכזי לכתיבה, כפי שזה בא לידי ביטוי מתוך הכתובים, היה הדיכאון, או המרה השחורה, אליו נכנסה עם התאלמנותה, והרצון להנציח את זכרו של בעלה למען ילדיה: "שנת תנ"א אתחיל לכתוב זה מרוב דאגות וצרות ומכאובי לב", "…ילדי היקרים, התחלתי לכתוב זאת בסיעתא דשמיא אחרי מות אביכם הצדיק כי הכתיבה הסבה לי קצת נחת רוח כשבאו עלי המחשבות המלנכוליות…"[10]

גליקל לא הייתה אישה בעלת השכלה רבנית רחבה. היא אמנם ידעה קרוא וכתוב, מיומנויות שרכשה, על פי עדותה, ב 'חדר', ומאביה, שדאג לתת חינוך לבניו ובנותיו כאחד, "חינוך הן במילי דשמיא, הן במילי דעלמא".[11] כמו כן, סביר להניח שלא הייתה בקיאה בלשון הקודש, אחרת הדבר היה מוצא ביטוי ביצירתה. היא שונה מרבקה טיקטינר הן בהשכלתה והן בתכנים של יצירתה.

זיכרונותיה של גליקל מהווים תיעוד היסטורי של חיי היהודים באשכנז של התקופה בכלל, ושל חיי הנשים בפרט. בפתח ספרה הראשון, היא מגוללת את תולדות גירושם של הוריה מהאמבורג לעיר אלטונה.[12] גירוש יהודים ונדידתם מעיר לעיר בגרמניה, היה דבר שכיח באותה עת. הם נאלצו לשלם סכום כסף בתמורה לשהותם בעיר כלשהי. מתוך הספר אנו למדים על יחסיהן עם הסביבה הנוצרית, על עיסוקן, על התארגנות הקהילה היהודית באשכנז, ועל אירועים היסטוריים שהתרחשו באותה העת, כמו: מלחמתו של מלך שוודיה עם מלך דנמרק. שפתה הציורית ותיאוריה מכניסים את הקורא/ת אל תוך עולמם של יהודי אשכנז.

גליקל בהחלט מאפיינת את בנות תקופתה: אישה שעברה מרשות האב לרשות הבעל בהיותה בת ארבע עשרה, ולאחר התאלמנותה, לרשות הבעל השני. אין ספק כי עולמה סבב סביב גידול הילדים והטיפול בבעל ובבית. אך יחד עם זאת, היא אישה יוצאת דופן, שכן השאירה אחריה יצירה ייחודית. ושוב, עולה השאלה הנצחית עליה אין לנו תשובה: הייתכן כי היו עוד נשים כגליקל שכתבו, אך יצירותיהן נעלמו או נשתכחו ברבות השנים? או אולי כישרונה של גליקל להעביר את חוויות חייה, רגישותה הטבעית ונסיבות התאלמנותה הביאו אותה לעסוק במלאכת הכתיבה? מתוך הטקסט אנו למדים כי הכתיבה הייתה מבחינתה אמצעי תרפויטי.

גם העיתוי לכתיבת הזיכרונות מלמד אותנו דבר על עולמה ומעמדה של האישה באשכנז, ואולי של האישה בכלל, שכן, השנים בהן היא יכולה להתפנות לעבודת הכתיבה הן שנות האלמנות. היא מתחילה את מלאכת הכתיבה, שנתיים אחרי מות בעלה הראשון, עושה הפסקה במהלך שנות נישואיה לבעלה השני, ושבה אליה שנתיים שלוש אחרי מותו. למרות שבספרה אין היא מרבה לתאר את תקופת ההריונות המרובים ואת גידול הילדים, היא מציינת: "ילדתי ילד כל שנתיים והייתי עמוסה טרדות כנהוג אצל מי שיש לו בית מלא ילדים…סבורה הייתי שאין עוד איש בעולם הנושא עול כבד כשלי או טרוד בילדיו יותר ממני".[13]משפט זה מעיד על כך שאישה לא יכלה להתפנות נפשית ורוחנית לכתיבה, וסביר להניח כי לא היה לה מרחב פיסי משלה, שכן כפי שהיא מעידה על מצבה, היה לה בית מלא ילדים!

העובדה שהספר הועתק פעמים מספר בידי בני ובנות משפחתה, ומאוחר יותר תורגם לשפות רבות, מעיד על חשיבותו והתקבלותו בקרב הציבור כיצירה ספרותית חשובה, ועל ההתייחסות הרצינית למחברת עצמה.

רחל מורפורגו – טריאסטה, איטליה, 1790 – 1871

רחל בת ברוך לוצאטו היא הסנונית הראשונה, המסמלת נקודת מפנה כיוצרת יהודייה בעת החדשה. אחד ממאפייני התקופה הוא העמדת האדם במרכז. יש פתיחות לתרבות חיצונית ומלמדים את הבנות צרפתית ואיטלקית. רחל אמנם לא ביקרה בבית ספר, אך רכשה את השכלתה בעברית, תנ"ך ותלמוד, באמצעות מחנך פרטי שאביה שכר לאחיה יצחק. כמו כן התעמקה בספרי מוסר כגון: "מנורת המאור", "חובות הלבבות" ו"ראשית חכמה". בד בבד, למדה מדודה, חזקיה, אביו של שד"ל אריתמטיקה, חרטות וחייטות.[14] בגיל 27, היא מבקשת מבן דודה שד"ל לרכוש עבורה את ספר "הזוהר" ומתעמקת בתורת הנסתר. רחל נישאה לבחיר ליבה יעקוב מורפורגו בהיותה בת 29, גיל מתקדם במונחים של התקופה. דבר זה, אפשר לה להתמסר למלאכת הכתיבה והלימוד. הראייה לכך היא, שמייד עם נישואיה, היא מפסיקה ליצור ומתמסרת לבעלה, לשלושת ילדיה ולביתה. רק לעת זקנה היא שבה לכתוב. במונחים מודרניים, ניתן לומר כי רחל מימשה את עצמה. אין ספק כי ההשכלה הבלתי-פורמאלית הרחבה והמעמיקה שרכשה הקנתה לה  מעמד גבוה בקרב יוצרים גברים בעולם היהודי.

שירתה של רחל מורפורגו משופעת ציטוטים ומטבעות לשון מן המקורות היהודיים. היא כותבת על אירועים הקשורים למחזור החיים, או להתרחשויות השונות שקורות באותה תקופה. כך למשל בשיר בו היא מתארת את "אביב העמים" ומהפיכת 1848. שלושת הבתים הראשונים, הם שיר הלל ותמיכה במהפכה, ואילו שני הבתים האחרונים, ציפייה לימות המשיח, גם אם אלו כרוכים בייסורים וסבל. הדיכוטומיה העולה מן השיר בין: העולם היהודי ועולם הגויים, עשויה לרמז על המצב בו היא עצמה הייתה נתונה. מצד אחד, היא חיה בעידן של תמורות והופעתם של רעיונות חדשים – מכאן ההתפעלות מההתקוממות הלאומית של עמי אירופה, ומצד שני, היא בוחרת להתעמק דווקא בעולם הערכים היהודיים. ניתן להסיק זאת משורות בשיר כמו:  משפיל גאים השפיל כל מלכי ארץ, הביא ליבות עמים ויבא קרן…"[15], המתייחסים להתרחשות ההיסטורית, (והמזכירים אולי במקצת את תפילת חנה "משפיל אף מרומם מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון), אך מייד באה ההתייחסות ליהודים, וזו, ההיפך הגמור מחלקו הראשון של השיר; "לא כן עבדי האל, גיבורי חיל", שכן גיבורי החיל היהודיים אמורים להילחם ביצר הרע, לסבול ייסורים עד שישמע קול תרועת השופר "צמח צדיק ישמח, יפרוץ בארץ", הכוונה כאן היא למשיח בן דוד.

רחל מורפורגו, מאפיינת במידה מסוימת, סוג חדש של נשים יהודיות שהחל מתפתח באירופה של המאה ה- 18, לאו דווקא כאלה שחיו באיטליה. נשים מודרניות אלו צמחו מן המעמד הגבוה של החברה היהודית, הן גדלו בבתי סוחרים עשירים ובנקאים שזכו לשם "יהודי החצר" בגרמניה.[16] בדומה להן, רחל גדלה בבית אמיד שראה בעין יפה את רצונה להתפתח בתחום הרוחני. גם יצירתה זכתה להכרה רבתי בעולם היהודי דאז. רבים כתבו לה שירי תהילה ואף כינו אותה: Sic transit Gloria mundi.[17] מבחינה זו, יצירתה התקבלה בקרב עורך "כוכבי יצחק", ובקרב משוררים רבים אחרים כגון: לודוויג אוגוסט פראנקל, י. פינקלשטיין, יעקב שפרינג ועוד. גם הרב גאטינארה מקאזאלי כותב לה שיר בו הוא משבח אותה: "רחל רבת הזהר בין כוכבי יצחק זכים לטוהר"[18]

גרייס אגוילר, האקניי, לונדון, אנגליה 1816 – 1847

גרייס אגוילר, בת למשפחת אנוסים אמידה מפורטוגל אשר שבה לחיק היהדות, נחשבת לאחת היוצרות היהודיות הפוריות והרציניות ביותר של אנגליה בעת החדשה. היא לא נישאה מעולם, והקדישה את חייה לכתיבה. אין אנו יודעים היכן וכיצד רכשה את השכלתה, אך מתוך מעמדו הרם של אביה – פרנס הקהילה היהודית של לונדון – ומעצם השתייכותה למשפחת אנוסים, אשר אחד ממאפייניה הוא העברת הידע בתוך המשפחה על ידי האם, ניתן להניח שמצד אחד קיבלה חינוך פורמאלי, ומצד שני, חינוך בלתי פורמאלי. מתוך יצירותיה ניתן להסיק, כפי שניווכח בהמשך, שהייתה לה השכלה כללית ויהודית רחבה המשקפות בקיאות רחבה בתחום המקרא, ההיסטוריה והדת הנוצרית, כולל ידיעת השפה העברית והצרפתית (לפי שתרגמה את יצירתו האפולוגטית של האנוס לשעבר אורוביו דה-קסטרו, לאנגלית)[19]

גרייס אגוילר, היא "תוצר" של ראשית המאה ה- 19, ויצירותיה משקפות את הלכי הרוח של העת החדשה. זו הביאה איתה ניסיונות להגדרה מחודשת של זהות האדם כפרט וכקולקטיב, ובמהלכה חלו שינויים מהותיים בהבניה החברתית, מדינית ותרבותית. עת בה חל שינוי מהותי בתפיסת האדם והעמדתו במרכז. גרייס אגוילר, מקדימה את הביקורת הפמיניסטית, את אליזבט סטאטן הכותבת את "נשות התנ"ך" (Women's Bible), ואת תנועת הסופרג'יסטיות (1848). יצירותיה סללו אולי את דרכן של פמיניסטיות, בנות המאה ה – 19 ואת הביקורת הפמיניסטית של המקרא, שכן, כאשר מתחילים להתייחס למקרא כאל טקסט היסטורי ולא כאל טקסט שנכתב בהשראה אלוהית, מתחילים גם להתייחס לשאלות של מגדר. גרייס, אמנם לא מתייחסת למקרא כאל טקסט היסטורי גרידא, ויצירתה: "נשות ישראל" בעל אופי היסטורי ואידיאולוגי, המבוסס על נשים מן העבר ממחיש זאת:

"Sent as a message of love to our own souls, as written and addressed, not the nations alone, but asthe voice of God to individuals."[20]

במקום אחר היא טוענת כי לא החוק האלוהי אשם במעמדה הנחות של האישה אלא ההבניה החברתית והמציאות בה העם היהודי מצא את עצמו במהלך הדורות מאז גלה מארצו:

“…no Hebrew can believe that He would issue another law for her degradation and abasement. If indeed, there are such laws, they must have been compiled at a time when persecution had so brutalized and lowered the intellectual of man” [21]

גרייס אגוילר מתמודדת באמצעות יצירתה עם העולם המודרני מחד ועם החברה הנוצרית מאידך גיסא. היא תופסת את תקופתה כעידן חדש, נטול רדיפות וחוסר סובלנות, עידן בו עם ישראל יכול לנשום לרווחה ולמצוא מחדש את חירותו:

“A new era is dawning for us. Persecution and intolerance have in so many lands ceased to predominate, that Israel may once more breath in freedom"[22]

כתיבתה היא אמצעי חינוכי, הבאה להפיח "גאוות יחידה" בקרב קוראיה ולחזק את האמונה של יהודי התקופה. ניתן להבחין כי זו לא פעם אפולוגטית, תוך עריכת השוואות בין שתי הדתות.

ליצירתה של גרייס אגוילר יש מקום של כבוד בפנתיאון של הספרות היהודית המודרנית ושל היצירה הנשית. פמיניסטית טרם זמנה, היא הורישה לנו אוצר ספרותי של כ- 12 יצירות, אשר רק אחת מהן תורגמה לעברית. עוד בחייה יצירתה זכתה להכרה רבתי הן מצד היסטוריונים ואנשי רוח באנגליה, והן מצד נשות תקופתה. הוכחה לכך הוא מכתב אשר נחתם על ידי למעלה ממאה נשים שקראו את יצירותיה ומודות לה על כך שעוררה את המועדות היהודית שלהן, ושלימדה אותן להעריך את גאוותן כנשים.[23]

גרייס אגוילר שימשה ללא ספק דוגמא ומופת לנשות דורה היהודיות והלא יהודיות.

הרב נאוה חפץ הינה מנהלת מחלקת החינוך ברבנים למען זכויות אדם.

יום האישה הבינלאומי

גליקל מהמלין בוויקיפדיה

רחל מורפורגו בוויקיפדיה

גרייס אגילר בוויקיפדיה

וראו על עוד  אישה יהודיה יוצרת מהמאה ה-19

סופרת עבריה מי ידע חייך? "ידידתו של המשורר

---

[1] Swidler, L., Women in Judaism, The Status of Women in Formative Judaism, p. 4טוענת כי על מנת להבין אירועים אנושיים, יש לבחון אותם במסגרת ההיסטורית שבה הם מתרחשים, ועל כן, אם רוצים להבין את מקומה של האישה בעולם היהודי ראשית יש להתייחס לאישה בתרבויות הלא יהודיות הסובבות את העולם היהודי.

[2] Rosmarin, T.W., Jewish Women Through the Ages, p. 10

[3] שמרוק, חנא, 'הסופרת היהודית הראשונה בפולין – רבקה בת מאיר טיקטינר וחיבוריה', גלעד ד-ה (1978) עמ' 3.

[4] שמרוק, חנא, עמ' 6.

[5] שמרוק, חנא, ספרות יידיש בפולין, ירושלים תשמ"א, עמ' 58.

[6] טורניאנסקי, חוה, 'בין קודש לחול': לשון, חינוך והשכלה במזרח אירופה, יחידה 7 של הקורס: פולין –   פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 1994, עמ' 49 – 52.

[7] 'ספר חסידים', ויסטניצקי, סימן תתלה, עמ' 211.

[8] Smalley, B., The Study of the Bible in the Middle Ages, Oxford 1952, p. 78; אורבך, בעלי התוספות, עמ' 18.

[9] המושג אשכנז מתייחס לחטיבה גיאו-פוליטית של יהודים שחיו באזור של צפון מזרח צרפת (חבל אלזס לוריין, וגרמניה).

[10] טורניאנסקי, חוה, דמות האישה בזכרונותיה של גליקל האמל, בתוך: ארוס, אירוסין ואיסורים, עורכים ישראל ברטל וישעיהו גפני, מרכז שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 178 – 179.

[11] תרגום של חוה טורניאנסקי, ציון העמודים על פי מיספורם במקור המודפס, עמ' 23.

[12] זיכרונות גליקל, תרגום א"זת רבינוביץ, תל-אביב: הוצאת דביר,תרפ"ט, עמ' 7 – 8.

[13] תרגום של חוה טורניאנסקי, ציון העמודים על פי מיספורם במקור המודפס, עמ' 192, בתוך: טורניאנסקי, חוה, דמות האישה בזכרונותיה של גליקל האמל, בתוך: ארוס, אירוסין ואיסורים, עורכים ישראל ברטל וישעיהו גפני, מרכז שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 185.

[14] תולדות חייה ושיריה הוצאו לאור על ידי י., ח., קסטיליוני, בספר עוגב רחל, עמ' 104 – 105.

[15] קלויזנר, יוסף, הסטוריה של הספרות העברית החדשה, ירושלים, תשי"ב, כרך ד' עמ' 47 –48.

[16] פיינר, שמואל, האישה היהודיה המודרנית: מקרה-מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה, בתוך: ארוס אירוסין ואיסורים, עורכים,ישראל ברטל וישעיהו גפני, מרכז שזר לתולדות ישראל, ירושליםתשנ"ח, עמ' 254.

[17] שם, עמ' 47.

[18] שם, עמ' 47.

[19] אנציקלופיה יודאיקה, כרך 2,  הוצאת כתר, ירושלים 1972, עמ' 428.

[20] Aguilar, Grace, The Women of Israel, The Holy Scripture and the Jewish History, Seventh Edition, London: Groombridge and Sons, 1872, p 2.

[21] Aguilar, Grace, עמ' 3.

[22] שם, עמ' 5.

[23] “Aguilar, Grace, in: Sondra Henry and Family Taitz (ed.), Written Out of History: Our Jewish Foremothers, 1988 (3rd edition), p.234

המאמר התפרסם לראשונה ביקום תרבות