שאלת הרע היא סוגיה מתחום ההגות, אשר לה נגזרות בהוויה הקיומית-אנושית. אמונות ודעות של בני אדם, הן תוצאה של מציאות גיאו-פוליטית וסוציולוגית נתונה, ומושפעות ממנה. את היחס לסוגיית הרע יש לבחון בהקשר זה, שכן, ניסיונו של האדם להבין את הטבע ואת האירועים העוברים עליו, ולהשליט סדר והיגיון בהתרחשויות שהן מנת חלקו, מביא אותו להעלות שאלות הגותיות שונות, כגון: מדוע יש רוע בעולם, אשר כתוצאה ממנו, הפרט או ציבור כלשהו סובל? וכיצד להגדיר מהו רע?
הוגים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית, נתנו תשובות שונות לסוגיה זו: הרמב"ם למשל, מביא אמרה בשם ריש לקיש, לפיה הרע מתגלם בשטן, ביצר הרע, במלאך המוות. לעומתו, רוזנברג (1987) מפרש טוב ורע במושגים של חטא ומצווה (1) . במאמר שלהלן, אנסה לעמוד על תפיסת הרע כפי שהוא בא לידי ביטוי בסיפור הבריאה המקראי,תוך התייחסות לסיפור הבריאה הבבלי (2) .
התפיסה המקראית של בריאת העולם, דוגלת ברעיון של אל טרנסצנדנטי, בורא עולם. האל הוא מעל לטבע. סיפור הבריאה מציג בפנינו עולם שכולו טוב, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר בראשית, פרק א': "…וירא אלהים את האור כי טוב…, ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא אלהים כי טוב…, ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא…וירא אלהים כיטוב…, ויעש אלהים את שני המאורות וירא אלהים כי טוב…, ויברא את התנינים…וירא אלהים כי טוב…, ויעש אלהים את חית השדה…וירא אלהים כי טוב…, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד…"(3)
העולם שנברא על ידי אלהים כפי שהוא מתואר בבראשית, הוא עולם שכולו טוב, עולם שנברא לטובת האדם ובשבילו. האדם הוא נציג אלוהים עלי אדמות: "…ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים…ומלאו את הארץ וכבשוה…" (4). מכאן, נגזרות שתי מסקנות: האחת, אם יש רוע בעולם, מקורו אינו באל, שכן אלוהים כולו טוב, ואינו בבריאה עצמה, שכן זו טובה מאוד. מכאן, המסקנה השנייה לפיה, מקור הרוע טמון באדם. אנו יודעים זאת, כיוון שהאדם סובל, והסבל הוא הסימן שהאדם נענש על חטא שעשה. סיפורי גן עדן והגירוש ממנו ממחישים זאת (5).
התפיסה המסופוטמית של בריאת העולם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטקסט של אנומה אליש (Enuma Elis) (6), מניחה כי היה חומר ראשוני לפני בריאת העולם, כלומר, היה עולם קדמון טרום בריאת העולם ובריאת האדם: "בעת ממעל לא קראו שמיים, מתחת אדמה בשם לא נזכרה, (רק) אפסו (אב) ראשית, מזריעים, והאם תאמת יולדת כלהם…" (7). אפסו ותאמת יולדים את האלים: "…אז נבראו האלים בקרבם…" (8). בריאת העולם בסיפור המסופוטמי מתרחשת רק אחרי מאבק אלים בין הכוחות החיוביים ובראשם מרדוך לבין הכוחות השליליים תאמת: "…קרבו יחדו תאמת והחכם באלים, מרדך, בקרב הביניים נפתלו, נלפתו במלחמה… פרש האדון רשתו ולכדה…גויתה השליך, עליה דרך…" (9).
קיים הבדל מהותי בין שני סיפורי הבריאה, הסיפור המקראי אינו מתחיל בסיפור תיאוגוני, לאל אין מתחרים או יצורים בהם הוא צריך להילחם על מנת להשליט את מרותו על העולם. סיפור הבריאה המקראי מתחיל במילים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ…" הנחת היסוד היא כי לפני הבראשית לא היה עולם. סיפור בריאת העולם המקראי מניח כי הוא נברא על ידי אל שכולו טוב, ואילו סיפור הבריאה הבבלי מניח כי היה עולם קדמון, היולי, בו שלטו האלים הקדמונים, והבריאה התאפשרה על ידי מאבק בין כוחות הרוע לכוחות הטוב. גם בריאת האדם, שונה במהותה בשני הסיפורים, בסיפור הבריאה המקראי, האדם נברא בדמותו של האל הטוב, בורא שמיים וארץ, ואילו בסיפור המסופוטמי, האדם הוא תוצאה של כוחות הרוע, שכן הוא נברא מדמו של כנגו – ראש כוחות החושך: "…כנגו הוא אשר חרחר מדון, עורר את תאמת ותאסר מלחמה". לכדוהו ולפני אאה העמידוהו, אשם שתו עליו, ורידי דמו בתרו – בדמו ברא (אאה) אדם,…" (10). האדם בסיפור המסופוטמי נברא מחומר מקולל באותה מידה שהעולם נברא מאותו חומר. בסיפור הבריאה המקראי האדם אינו נתון לשרירות ליבו של האל ומכאן, שאם יש רע, הבא לידי ביטוי בסבל האנושי, סימן שהאדם חטא ונענש. בסיפור המסופוטמי האדם נתון לחסדי האל ללא יכולת לשנות את מצבו.
Paul Ricoeur, מציג גישה אנטרופוצנטרית לפיה הרע מקורו באדם, שכן הוא נכנס לעולם על ידי החטא הראשון בגן עדן (11). הרע מתגלם בחטא המוסרי, ומכאן, העונש שבא בעקבותיו – הסבל הפיסי, "…בעצב תלדי בנים…" (12) ו"…בזעת אפך תאכל לחם…" (13)
הסבל האנושי, הוא אם כן, נגזרת של הרוע המוסרי. פול ריקר רואה בטקסט המקראי של סיפור הבריאה מהפיכה תפיסתית לגבי מקור הרע.
לעומתו, טוען לוינסון, כי כבר בטקסט המקראי ניתן להבחין במגמה מיתית הקרובה ביותר לסיפור הבריאה המסופוטמי. מגמה שהוצנעה על ידי עורכי המקרא. הוא מצביע על הפסוק: "… ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" (14). מתוך פסוק זה, ניתן להניח כי היו ישויות לפני בריאת העולם. הוא מצביע על שתי מגמות שהיו קיימות במקרא: המגמה הקוסמולוגית, לפיה הרע הוא כוח שהיה קיים מקדמת דנא, והמגמה לפיה הרע בא לעולם על ידי האדם, מגמה שמתגבשת מאוחר יותר (15)
אני רוצה לטעון כי תרבות ומחשבה של עם אינן מתפתחות בוואקום, אלא מושפעות מרעיונות ותפיסות של העולם הסובב אותו (16). המהפכה החשיבתית עליה מצביעים פול ריקר ומשה וינפלד, הטוען כי דת ישראל נעדרת מיתולוגיזציה ומאגיה (17), מצביעה על העובדה שזו הייתה קיימת בעם ישראל, והראיה לכך נמצאת בין השיטים של הטקסט, שכן ניתן למצוא במקרא עדויות לתפישת עולם מיתולוגית, הדומה לסיפור הבריאה המסופוטמי. למשל: בריאת התנינים הגדולים, או מאוחר יותר, בתהלים: "…אתה פוררת בעזך ים שברת
ראשי תנינים על המים אתה רצצת ראשי לויתן…", עדות לקרב האיתנים שהתחולל בין אלוהים לכוחות הרשע. הרעיון של הרשע הקוסמולוגי, האימננטי, העומד בפני עצמו, היה ככל הנראה חלק מתפישת העולם הקדמונית של עם ישראל. זוהי חשיבה דטרמיניסטית בה לאדם אין יכולת השפעה על מהלך חייו. המהפכה האידיאית במקרא מעמידה את האדם במרכז והרע הוא אנטרופולוגי (18). היא באה לומר: הרוע מקורו באדם, ולאדם יש אחריות על חייו וגורלו. אם יחטא, יעשה רע – כפי שאדם הראשון חטא – אזי ייענש, יעבור סבל וייסורים. אם האדם סובל, סימן שעשה רע. הסבל והייסורים הם תוצאה של הרע שהאדם עושה בעולם.
שני האירועים הטראומטיים שקרו השבוע שונים בתכלית השינוי ויחד עם זאת מצביעים על רע אנושי. הצונמי ביפן ורצח חמישה בני משפחה באיתמר אינם בגדר מעשה שמיים אלא נובעים ממעשה ידי אדם. הצונמי ביפן הוא אמנם אירוע גיאולוגי הקשור לאיתני הטבע והיה קורה בכל מקרה, אך העובדה שהאדם בונה כורים גרעיניים שקורסים כתוצאה מאסונות טבע, מזהם את הסביבה בשם הקדמה, רודה בטבע ללא מיצרים וללא התחשבות, היא בהחלט בגדר מעשה ידי אדם ועל האדם מוטלת אחריות למעשיו.
הרצח באיתמר מקורו ברע מעשה ידי אדם. גם אם לא מסכימים עם מפעל ההתנחלויות, גם אם אנשים חיים תחת כיבוש, בייאוש, לא מבצעים רצח נפשע של תינוקות. מעשה הרצח מצביע על רוע של בני אדם ולא בשמיים הוא.
(1) ש', רוזנברג, טוב ורע בהגות היהודית, משרד הביטחון – הוצאה לאור, מהדורה שניה, 1987, עמ' 10 – 11.
(2) ש, שפרה ו-י', קליין, "סיפור הבריאה הבבלי", אלפיים, קובץ 2 (תש"ן), עמ' 79 – 89.
(3) בראשית, פרק א', פס' ד', יוד, יא' – יג', טז' – יט', כא', כה, לא'.
(4) בראשית, פרק א', פס' כו' – כח'. ראה גם: ר, אליאור, מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, משרד החינוך והתרבות, האגף לחינוך התיישבותי, תשנ"ב, 1992, עמ' 13 – 14.
(5) תפישה זו מנוגדת לתפישה המסופוטמית, שהיא תפיסה קוסמולוגית של הרע. P, Ricoeur, The symbolism of Evil, translation. From French by E. Buchanan, (Boston: Beacon Press, 1969) 198-199.
(6) ההתבססות היא על הטקסט המופיע ב: ש, שפרה, ו-י', קליין, ""סיפור הבריאה הבבלי", אלפיים, קובץ 2 (תש"ן), עמ' 79 – 89.
(7) שם, לוח ראשון, שורה 1 – 4 , עמ' 79.
(8) שם, לוח ראשון, שורה 9, עמ' 79.
(9) שם, לוח רביעי, שורה 93 – 95, ושורה 104, עמ' 84.
(10) שם, לוח ששי, שורה 29 – 33 , עמ' 88.
(11) ו – 170 – 172 Paul, Ricoeur, The Symbolism of evil, p. 257 – 258,
(12) בראשית, פרק ג' פס' טז'
(13) שם, פרק ג', פס' יט'.
(14) בראשית, פרק א', פס' כו'.
(15) Creation and the Persistence of Evil. The Jewish Drama of Divine D., Levenson, Omnipotence, San Francisco: Harper and Row, 1988, p. 5.
(16) כאשר אנו באים לבחון למשל את מעמד האישה היהודייה בעת העתיקה, יש ללמוד קודם כל על ההתייחסות לאישה בתרבותיות הסובבות אותה, בתרבויות שקדמו להתפתחות החברה היהודית, שכן היו השפעות גומלין בין תפישת האישה בתרבויות העתיקות לבין תפישת האישה בעולם היהודי העתיק:
L. Swidler, The Status of Women in Formative Judaism (Metuchen, N.J.: Th Scarerow Press), p. 196מכאן, ניתן להקיש כי גם בתחום המחשבה, היו השפעות גומלין בין העולם המסופוטמי העתיק לבין העולם היהודי העתיק
(17) M. Weinfeld, Israelite Religon p. 97
(18) Paul, Ricoeur, The Symbolism of evil, p. 159.The Symbolism of evil, p. 159.
