אזרחיות לשוויון
במקביל להריסת הכפר הבלתי מוכר אל עראקיב בפעם האחד-עשר, סיימו לפני שבוע עשרים סטודנטיות הלומדות במכללת ספיר – עשר יהודיות ועשר בדואיות, את הסמסטר הראשון בקורס: אזרחיות לשוויון – מעמד האישה במרחב הציבורי והדתי. הקורס מועבר על ידי לאה שקדיאל ואמל אסנע-אלחגוג' ומרכזת אותו תחריר אל-עתאיקה, סטודנטית שנה ג' מרהט. במהלך הסמסטר הראשון, הסטודנטיות עסקו בסוגיית הזהות: זהות אישית, תרבותית, דתית, יהודית/ערבית וכו'. אחת השאלות שהועלו הייתה: "איזו זהות מבין הזהויות שלי, אני מביאה למצבים שונים".
הסטודנטיות ניסו לברר לעצמן את מקומן של נשים כאזרחיות במסגרת של סכסוך לאומי. כל אחת ניסחה חזון ושיתפה את הקבוצה כולה בחזונה. הסמסטר הסתיים עם סיור לאורך גדר ההפרדה בין ישראל לרצועת עזה תחת הכותרת: "לשרוד את האלימות משני צידי הגדר". בסמסטר השני, הסטודנטיות יבחרו פרויקט לשינוי חברתי אותו הן רוצות לקדם. חשוב לציין כי חלק מן השיעורים מתקיימים בשתי קבוצות נפרדות, יהודיות לחוד ובדואיות לחוד, וזאת על מנת לעבוד על הזהות הפרטיקולארית של כל קבוצה ולהעצים אותה דרך התרבות ממנה המשתתפות מגיעות.
בנוסף, השבוע התקיים סיור בעוטף ירושלים למכינת תל"מ הממוקמת ביפו. היום נפתח בלימוד עם הרב שלמה פוקס: "העיר אשר בדד יושבת בליבה ומסביבה חומה". הסיור התמקד במתחים השונים בירושלים שהם שיקוף המתחים אותם מוצאים בישראל. מקבר רחל לשייח ג'ראח, הצעירים עמדו על סוגיות שונות המעסיקות את החברה הישראלית.
מפגשים בארץ השטוחה*
יצאתי בשליחות שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם לבלגיה – אנטוורפן והולנד – אמסטרדם. הצטרפה אלי נטלי לסטרג'ר סטודנטית לרבנות הנמנית על צוות ההורה של מחלקת החינוך. הזמין אותנו ארגון העונה לשם "הצד השלישי", המפגיש ישראלים מארגונים שונים עם צעירים נוצרים ומוסלמים כדי לדבר על ישראל. לוקאס, מייסד הארגון מאמין שאם הצעירים יחשפו לישראלים וישמעו מהם על עבודתם בתחום זכויות האדם, רמת האיבה שלהם כלפי ישראל תקטן. בנוסף ליוזמה זו, הוא מקדם גם לימודי מוסיקה בקרב ילדים ובני נוער פלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. הגישה שלו היא שאם צעירים יעסקו במוסיקה הם יתרחקו מאלימות ויהיו פחות חשופים לארגונים קיצוניים. לוקאס אוסף כלי נגינה מכל מקום אפשרי, מתקן אותם, מכשיר מורים ומתקני כלים, מסתובב ברחבי הגדה ועזה, ומחלק את הכלים לבתי ספר למוסיקה. כך הוא מעשיר את הצעירים ומקדם את המוכשרים שביניהם. לוקאס מדבר בשפה מתונה כשהוא מתייחס לסכסוך באזורנו. מבחינתו אין דיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים". הוא מדבר על מציאות מורכבת, ישראל חשובה לו, רבים מחבריו חיים בישראל, הוא מרבה להגיע לכאן ומעורה בנבכי החברה הישראלית והפלסטינית כאחד. לוקאס מבין שהשיח היום באירופה הוא שיח אנטי-ישראלי, שאנשים שונים מייבאים את הסכסוך לחברה האירופית ומשתמשים בו כדי לחפות על הדרת מהגרים מוסלמים מהחברה האירופית ועל הפרת זכויות של מיעוטים.
אנטוורפן היא עיר פלמית רחוקה כל כך מהמציאות הישראלית הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה תרבותית. לכאורה, היא אינה עיר שוקקת חיים, הכל מתנהל שם על מי מנוחות,לפחות בעיני המזדמן הממוצע לעיר. אך כשנכנסים לעובי הקורה, לומדים להבחין במתחים השוררים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. רק לפני מספר חודשים נחקק חוק האוסר על נשים ללכת עם רעלות, וזאת בתואנה שבלגיה היא מדינה חילונית, דבר שגרם לתסיסה לא קטנה בקרב האוכלוסייה המוסלמית בעיר. בלגיה מתנהלת היום כמדינה בעלת שתי ישויות, שתי חטיבות נפרדות. אם עד לפני מספר שנים שתי שפות היו חובה – הצרפתית והפלמית, הרי שהיום הדור הצעיר מדבר רק פלמית אם הוא גר באזור הפלמי ורק צרפתית אם הוא גר באזור הוואלוני. הקהילה היהודית באנטוורפן – חרדית ברובה – סגורה ומסוגרה בתוך עצמה. גם הלא חרדים אינם מוכנים לקיים כל דו-שיח עם שכניהם המוסלמים. קבוצות האוכלוסייה השונות לא גרות באותן שכונות ולא שולחות את ילדיהן לאותם בתי ספר. מוכר לא?
הרצנו בשלושה בתי ספר המתוארים על ידי תושבי המקום כך: האחד – בית ספר מעורב בו לומדים "לבנים" ו"שחורים", השני – בית ספר "לבן", השלישי – בית ספר "שחור". ה"לבן", מתייחס לפלמים הנוצרים אם כי רובם חילונים היום, וה"שחור" לילדים של מהגרים מוסלמים. הצגנו את עבודתנו בשומרי משפט בפני כ- 300 סטודנטים בני 18 – 19, תוך שאנו מלמדות מקורות יהודיים המתייחסים לזכויות האדם בישראל. התגובות בכל אחד מבתי הספר היו שונות:
בבית הספר המעורב, היה מתח רב בין הסטודנטים ה"לבנים" לבין ה"סטודנטים ה"שחורים", חשדנותם של אלה האחרונים כלפינו עלתה כשלוקאס הציג אותנו: גם נשים, גם יהודיות, גם רבות ומעל לכל ישראליות. גייסנו את כל הכלים והמיומנויות שהיו בידינו על מנת להגיע אליהם, וההצלחה הייתה חלקית.
בבית הספר ה"לבן", הסטודנטים הקשיבו בנימוס, שאלו פה ושם שאלה או שתיים, אך ניכר היה שהנושא נופל על אוזניים ערלות. שינינו כיוון וניסינו לדבר על מצב זכויות האדם בעיר שלהם. כמה מוסלמים הם מכירים? כמה שכנים מרוקנים יש להם? היכן חיים אותם מהגרים? במה הם עוסקים? מהי רמת ההשכלה שלהם? דרך חוויית החיים שלהם, הצלחנו לעסוק בזכויות אדם ולהסביר את האחריות המוטלת על כל אחד ואחת לשמור עליהן.
בית הספר השלישי ה"שחור" היה גולת הכותרת. טרם כניסתנו לאולם ההרצאות, המנהלת כינסה את כל הסטודנטים על מנת לדבר על סובלנות ואי אלימות, בסיום דבריה, הכריזה על דקה דומיה לזכר הקופטים שנהרגו במצרים תוך שהיא מציגה אותנו כארגון שעוסק בשמירה על זכויות האדם בישראל ובגדה. אפשר היה לשמוע את הרחש שעבר בקרב כ- 1000 הסטודנטים כששמעו ששתי רבות מישראל עומדות לדבר.
נכנסנו לאולם ההרצאה שם חיכו לנו כ- 80 סטודנטים, כולם מוסלמים. גם האימאם שלהם נכח במקום. לאחר שלוקאס הציג אותנו הסברנו על שומרי משפט, על התפיסה היהודית העומדת בבסיס הארגון, על הפעילות שלנו בקרב הפלסטינים ובקרב הציבור הישראלי. הסטודנטים היו מצד אחד מתוחים מאוד ומצד שני מרותקים מקשיבים קשב רב. התמקדנו בזכות הנגישות לקרקע חקלאית, בהפרת זכויות הנובעת מתוואי גדר ההפרדה ובזכויות נשים. נושא הרעלה וכיסוי הראש נמצא על סדר היום של מדינות רבות באירופה. בבית ספר זה המנהלת אסרה על הבנות לחבוש את כיסוי הראש. מידי בוקר הן מגיעות לבית הספר, נכנסות לחדר שיוחד לאחסון מטפחות הראש מורידות אותן ונכנסות לכיתות. התייחסנו לנושא דרך החברה היהודית על מנת שלא לעורר התנגדות. נטלי סיפרה על העולם החרדי ממנו היא באה וכיצד נשים מופלות בו לרעה. ניסינו להסביר שכל טקסט ניתן למניפולציה ולפרשנות ואף הבאנו דוגמא מתוך המקורות היהודיים.
כשהסברנו על הפרות זכויות האדם הנובעות מתוואי גדר ההפרדה, קמה הסטודנטית היחידה בכיתה – שסירבה כנראה להסיר את כיסוי הראש – ואמרה: "הייתם חייבים לבנות את הגדר הזו אחרת האלימות הייתה נמשכת". הרגשנו את אי הנחת שהשתררה באולם. לא ציפינו לתגובה כזו. ניסינו להסביר כי במקורות היהודיים ישנם כללים וחוקים אם רוצים להעמיד חיץ בין שכנים וכשמקימים חומה יש לנתח את המצב בשטח ולא לבנות אותה לאורך קו גבול שנקבע לפני למעלה מארבעים שנה.
איננו יכולות לדעת אילו משקעים אילו תובנות וסימני שאלה השארנו בקרב הצעירים הללו. יש לקוות כי עוררנו אצלם סקרנות ללמוד על זכויות האדם בצורה יותר רצינית.
המפגש האחרון היה עם הקהל הרחב מאנטוורפן והוא התקיים באולם התיאטרון המרכזי של העיר. נכחו בו כ- 150 איש ואישה, ובמקביל הוא הועבר בשידור חי באינטרנט.
אירופה, שינתה את פניה ללא הכר במהלך העשורים האחרונים. מיליוני המהגרים שצבאו על דלתותיה והתאזרחו בה, גידלו כבר דור שני ושלישי של אירופאים אשר חלקם הגדול חש ניכור ואי יכולת לניוד בחברה. אזרחים חדשים אלה מתרכזים בשולי הערים. שכונות שלמות אמנם נשארו מבחינה ארכיטקטונית כשהיו לפני מאה או מאתיים שנה, אך הצבעים, הריחות, הלבוש, המסגדים, הכל מצביע על גיטאות חדשים. החברה האירופאית נשארה כסנופובית, ובשנים האחרונות האיסלאמופוביה החליפה את האנטישמיות אם כי זו לא נעלמה.
אנו רואות חשיבות רבה במפגשים מעין אלה, שכן מטרתם לעורר בקרב הצעירים מודעות לגבי זכויות האדם באשר הוא נברא בצלם; להחדיר את המושג חשיבה ביקורתית לא רק כלפי זכויות האדם באזורינו, שכן קל לבקר את מצב זכויות האדם במדינה הנמצאת ארבעת אלפים קילומטר מביתך, אלא לבחון את מצב זכויות האדם בביתך ולפעול למען תיקונו.
* כך מכנה הזמר הבלגי ז'אק ברל את ארצו באחד משיריו– Le plat Pays
